משני צדי הדרך היו גבעות נמוכות שבהן צמח מעין קקטוס מוזר דמוי כרוב  ששיווה לנוף, בעזרת הדימדומים שהתקרבו, מעין מראה של פני הירח. כשהגענו לאופראן הייתה השעה די מאוחרת. הנהג עצר ליד בית המושל של אופראן, לפני כן הסביר לנו כי באופראן אין באשה כי אם מושל צבאי שעל פיו יישק דבר. הוא ניכנס לבית המושל על מנת לבקש רשות להיכנס לאזור המותר לכניסה של "מערת אופראן". המושל לא היה. אחד השומרים הסביר לנו איך להגיע לביתו של אחי-המושל. "אולי הוא יוכל לעזור לכם" אמר. נסענו בתוך העיירה בשביל צר עם מהמורות קשות ועיקולים חדים. אנשים ונשים שעמדו ליד הבתים הקטנטנים הביטו בנו כאילו באנו מפלנטה אחרת. לבסוף הגענו עד לביתו של אחי המושל. הנהג שילם כנראה גם לו, כפי שהדבר מקובל במרוקו בכל פנייה ובכל משא ומתן. האיש יצא לקראתנו ודיבר אתנו בצרפתית רהוטה. למראה הפתעתנו הסביר לנו שהיה לגיונר, השתחרר מהצבא לאחר 20 שנות שרות, הגיע לפריז שם גר כעשר שנים ולבסוף לקח את הפנסיה שלו וחזר לעיר הולדתו אופראן.

הוא הביא אותנו עד לקרבת המערה ופסק: "עד כאן!" אמרנו לו, "אבל לא נכנסנו לאזור המותר! הרי נסענו שלוש שעות עד הנה לשם כך!" לא הועילו כל בקשותינו. "רק המושל יכול להרשות לכם להיכנס לשם." אמר.

בינתיים ירד הלילה ולא היה כל טעם להמשיך להתווכח. לא ראינו כל מקום שנוכל להתאכסן בו עד שיגיע המושל. עייפים ומאוכזבים, חזרנו לאגדיר כאשר הנהג ממלמל בין שיניו לאורך כל הדרך: "אמרתי לכם!"

מהי אותה אופראן שכל כך רצינו לבקר בה?

בראש וראשונה יש לדעת שחלק גדול מיוצאי מוגדור (אסווירא) הם יוצאי אופראן. אבי הוא צאצא למשפחת כנאפו מאופראן ואבי-אמי, משה קדוש ז"ל, נולד באופראן, והגיע למוגדור כאשר היה כבר מבוגר. היהודי האחרון שהיה באופראן עד שנות השבעים היה ממשפחת קדוש.

בילדותי, הייתה בעיר מלחמת מעמדות קשה. היו שלושה סוגי יהודים, יהודי הקאסבה שהיו היהודים העשירים שהיו גם הראשונים להתקרב לתרבות המערבית ויהודי המלאח שהיו ברובם עניים ואשר לא קיבלו עליהם מייד את התרבות המערבית. ביניהם הייתה שכונה שנקראה "מדינה" שבה חיו יהודים ממעמד הביניים, פקידים, בעלי חנויות או בעלי מקצוע שכבר השתכרו דיים כדי לא להחשב לעניים. ההתקרבות למערב בלטה בכמה צורות, העיקרית שבהם הייתה נטישת הלבוש המסורתי, ג'לאבייה שחורה וכיפה שחורה והחלפתם בחליפות מחוייטות אירופאיות עם מגבעות מלבד. ילדי הקאסבה והמדינה למדו בבתי ספר ששפת ההוראה  שלהם הייתה צרפתית. ילדי המלאח המשיכו זמן רב ללמוד בתלמודי תורה וכשהצטרפו בסופו של דבר לבית ספר אליאנס, פתחו עבורם מסעדה שחילקה ארוחת צהריים. איש מילדי הקאסבה או המדינה לא אכל מעולם במסעדה כי זה "לא היה מכובד" הבנות של המלאח למדו אך ורק באגף הבנות של בית ספר אליאנס ולא הורשו ללמוד בבית ספר פראנקו שם למדו בנות הקאסבה. משפחתי לא הייתה מהעשירות, אבל גרנו בכל זאת בקאסבה. התרועעתי עם בני עשירים. וכשבקרתי בבתיהם הייתי מסונוור מהעושר הרב שהוצג בבתיהם. בשיחות שהיו לנו, בטיולים, בהפסקות, שב ועלה הבדל זה שהיה בין משפחות העשירים לבין שאר הילדים. ובני העשירים לא עשו כל מאמץ כדי לעמעם הבדל זה. אבל לי, בסתר לבי, התנחמתי בכך שיש לי יתרון על פני כולם: הייתי "בנו של שלמה כנאפו שהיה בנו של רבי דוד כנאפו הרב הראשי של העיר מוגדור, שהיה בנו של הצדיק רבי יוסף כנאפו שכתב עשרות ספרים ושהיה בנו של רבי משה כנאפו שניצל מהשריפה שהייתה באופראן ושהיה בנו של רבי מכלוף כנאפו שמת עם יתר בניו על קידוש השם באופראן."

לא היה כמעט יום שלא דברנו בביתנו על סיפור זה. אבי סיפר על אבי-סבו, רבי מכלוף שהיה אדם אמיד מאוד ושסחר בין עירו אופראן לבין מוגדור. הוא התאלמן כשהיו לו כבר עשרה ילדים, במוגדור הוא נשא אישה צעירה והביא אותה לאופראן. הבאשה של אופראן החליט להכריח את כל היהודים להתאסלם והבעיר מוקד בלב אופראן במשך שמונה ימים באומרו ליהודים שבתום שמונה ימים מי שלא יתאסלם יישרף במוקד. היום השמיני היה גם היום שבו היה מכלוף צריך להכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. הוא ניגש לבאשה ואמר לו: יש לי שני צווים, אחד של בן אנוש, הצו שלך ואחד של אלהים, ואיני יודע איזה לקיים קודם. שאל אותו הבאשה: "מהו הצו של אלהים?" ענה לו מכלוף: "למול את בנינו לשלושה ימים!" אמר לו הבאשה: "לך מול את בנך, אחר כך תכנסו לכבשן!" וכך היה. אחרי הברית אימו של הילד קשרה את הילד על גבה, השתלשלה בעזרת סדינים מחלונה אל השדות ותעתה בהם שלושה חודשים עד שהגיעה למוגדור לבית מאמציה שלא הכירו אותה מפני שפניה וידיה השחירו מהשמש.

ככל שעברו השנים שמענו פרטים נוספים בגירסאות שונות גם משאר בני המשפחה. סיפרו על הלולאה שמכלוף הצדיק קבע בקיר כדי לקשור את שיערו אליה על מנת לא להירדם בשעת תלמודו. סיפרו על תיבת האוצר שמכלוף טמן במדרגות ביתו. אחד הסיפורים סיפר כי מכלוף ביקש מעבד שהיה בביתו לטמון את האוצר במדרגות ואחר כך הרג אותו כדי שלא יוודע מקום המחבוא. סיפור אחר מספר על אחד מבני הניצול, שנקרא על שם סבו, מכלוף, הרג בעת קטטה כושי ממוגדור בעזרת מקל ההליכה שלו שבקצהו הייתה סכין נשלפת. אחרי המעשה הזה הוא ברח לברזיל. אני הבנתי שהמכלוף הראשון והשני הם אותו מכלוף והסיפור העממי ערבב בין שניהם. אני מניח שהסיפור של מכלוף השני הוא הנכון. כי אותו מכלוף שברח לברזיל עוד קיים קשרים עם משפחתו עד שנעלם כליל. אני מניח כי גם לא הסתדרה לי דמותו של מכלוף שידענו עליו שהוא צדיק עם דמות של אדם שהורג בדם קר אדם אחר כדי להעלים את עניין האוצר החבוי. מצאתי גירסה אחרת של האוצר אצל דודי המשורר יצחק כנפו ז"ל שכתב כי בגרם המדרגות שבתוך ביתו של מכלוף היו שתים עשרה מדרגות והוא טמן אוצר בתוך כל אחת מהמדרגות האלו.

היו גירסאות שונות לגבי האוצר. היה מישהו שידע לספר כי ביקר באופראן בביתו של מכלוף ומצא את גרם המדרגות. אחת המדרגות הייתה מנופצת ואפשר עוד היה להבחין בסימנים שהשאירה התיבה שהוטמנה בתוכה. אחרים סיפרו כי האם לפני שיצאה מבית לקחה עמה את התכשיטים שהיו בתוך התיבה וכשהיגיעה למוגדור הכירו אותה הוריה מאמציה תודות לאותם התכשיטים שנתנו לה לכבוד חתונתה.

ידוע גם הסיפור של הערבי שירה בבאשה ותקע מטבע של כסף בין שתי עיניו והרגו.

מצדה של אמי היו גם סיפורי אימה הקשורים עם אופראן, שקרו בזמן הרבה יותר מאוחר. אחת הסבתות של אמי ראתה איך רוצחים את בתה הקטנה וחוטפים לה אחרת. היא הייתה עשירה מאוד ובאה למוגדור ועמדה בשוק עם תכשיטיה בידיה כדי למכור אותם לפדיון בתה החטופה. (סיפור זה מופיע בגירסה מוקדמת של ספרי.)

כשדובר על אופראן במוגדור, תמיד דברו ביראת כבוד על המקום. סיפרו לנו על מערה שהייתה שם ששם היו קבורים צדיקים גדולים וגם חמישים הנשרפים. כולם ידעו שלמערה לא נכנסים לא יהודים ולא ערבים, ומי שנכנס לא יוצא חי ממנה. תמיד דמיינתי לי מערה גדולה וחשוכה שמעין מלאך מוות שומר על פתחה. רק לימים הבנתי שלא הייתה שם שום מערה ושהמילה 'מערה' בערבית פרושה בית עלמין. לימים נודע לי כי הכנוי של המערה הזאת היה 'מערת המכפלה' כמו המערה של חברון כי גם היא נקנתה בכסף של היהודים כדי לקבור בה את מיתיהם.

במוגדור היה קיים מושג ידוע והוא "הנשרפים" ומשפחות אחדות שידעו שהן מצאצאי הנשרפים כמו משפחתי או כמו משפחת אפרייאט הקפידו לכתוב על כל מסמך: "מצאצאי הנשרפים". כך אפשר למצוא היום כתובות שמציינות "מצאצאי הנשרפים" כייחוס של החתן או הכלה.

הרבה משפחות במוגדור החזיקו בבתיהם לשמירה על הבית קמיע של אופראן ויש נוסחים שונים על פי המשפחה המזמינה, אבל בדרך כלל הנוסח הוא אחיד והוא מונה את שמות הקדושים שטמונים במערה וביניהם רבי עלי הגלילי שהיה מתלמידיו של רש"י הקדוש או רבי יוסף בן מימון (אחיו של הרמב"ם?) או רבי יעקב בן שבת ואחרים, בסוף הקמיע תמיד מובא סיפורם של חמישים הנשרפים שנטמנו אף הם במערה. הקמיעות גם מזהירות מפני הסכנה שבכניסה אל המערה. יש גם קמיע אחד שמדבר לא על חמישים נשרפים אלא על מאתיים וחמישים נשרפים.

בעניין הנשרפים קיימות גירסאות שונות. יש שאומרים שאלה היו חמישים גברים מאופראן ויש שאומרים שאלה היו ששים סוחרים שבאו לסחור ביום שוק באופראן ונעצרו על ידי הבאשה של ההעיר והועלו על מוקד כי סרבו להתאסלם. גם על זמן ההתרחשות יש חילוקי דעות אחדים אומרים שהמאורע קרה לפני 150 שנה אחרים 200 או 250 שנה. הרחיק לכת הרב ברוך טולדנו שבספרו "נר המערב" מייחס את האירוע למאה הששית לספירה בערך.

ידענו תמיד שתושבי אופראן סיפרו על עצמם שלא ראו את חורבן בית ראשון ובכך רצו להגיד שהגיעו לכאן עוד בזמנו של שלמה המלך. לפי זה הם טענו שהמילה אופראן נגזרת משבט אפרים שממנו באו לאופראן. אחרים אומרים כי אופראן פרושו אפר-ן כלומר אפר של החמישים. אגב בקמיע שגורס שהיו 250 נשרפים מסבירים שאופראן נגזרת מ'אפר-רן' כלומר אפר של ה250-.

התחלתי להתעניין ביתר שאת בסיפור הנשרפים של אופראן דווקא כשהייתי רחוק ממרוקו וממשפחתי בעת ששהיתי בשליחות חינוכית בפנמה. שם התידדתי עם הרב של האזור האמריקאי של התעלה. באחד מביקוריי אצלו צד את עיני קלף גדול הכתוב בכתב הנקרא אצלנו "חצי קולמוס" שהוא כתב הדומה במקצת לכתב רש"י. הרב הבחין בהתעניינותי ואמר לי: הוצאתי את הקלף הזה כדי שתפענח אותו בשבילי. לאחר מכן הוא סיפר לי שהקלף נמסר לו על ידי אלמנת קצין אמריקאי ששמו היה אפריאט. התברר לי שזה היה קמיע שסיפר את סיפורה של מערת אופראן. הקמיע הזה שהוכן כנראה על פי הזמנה של משפחת אפריאט ממוגדור תאר בפרוטרוט את קורות המשפחה. בקמיע הופיע סיפור על צדיק אחד שעבר באופראן ושגוייה אחת ירקה עליו. הוא קילל אותה ומיד צמחו לה קרניים ולא יכלה להוציא את ראשה מן החלון עד כי התפלל הוא עבורה. בסוף הקמיע הופיע סיפורם של חמישים הצדיקים ומשם למדתי פרטים נוספים כמו המעמד של רבי יהודה המבקש מים לנטילה ומשלם עבורם בעגיל זהב או כמו סיפור יונת האש שיצאה מתוך הכבשן אחרי השריפה.

כתבתי לאבי ושלחתי לו צילום של הקמיע והוא הראה לי קמיעות אחרים שעל פיהם יכולתי ללמוד עוד פרטים על אופראן.

לפני כמה שנים נפגשתי עם יוסף קדוש ז"ל מאשדוד שנולד בעצמו באופראן. הוא סיפר לי על אביו שהיה הולך עם השיירות למדבר סהרה. הוא סיפר לי כי יהודי אופראן קנו את המקווה ב'סאסיה' (כיפה) מלאה זהב ואת המערה של אופראן ב'ענק דזמל', צוואר גמל, מלא זהב. סיפור זה של צוואר הגמל, מצאתי אחר כך באחד הקמיעות.

שנים אחדות אחר כך, זכיתי להכיר אישה זקנה מאוד שנולדה באיליג, כפר קרוב לאופראן. אישה זאת הייתה בעלת זיכרון מופלא וידעה סיפורים רבים על סביבתה. היא סיפרה לי סיפורים רבים על אופראן (כל הראיון שלי עמה התפרסם בחוברת 'ברית' שבעריכתי, ברית 17 מ1999-) אחד הסיפורים שלה מצא את דרכו אל ספרי והוא הסיפור של פרשת ה'אונס' של היהודיה היוצאת מהמקווה באופראן ואת ה'טיפול' שקיבל האנס מידי נשות אופראן. (סיפור זה של אונס אישה היוצאת מהמקווה הוא הסיפור הפותח את הרומן 'עקידת תמר' של נעמי רגן)

יש הטוענים שכל הסיפור הזה הוא אגדה בלבד, ברם אצלנו במשפחה אנו נוגעים ישירות לסיפור המעשה. כי הילד הניצול הוא אבי הסבא-רבה שלנו. והסיפור כל כך חזק ונטוע בתוך המשפחה שאנו לא מעלים על דעתנו שהוא לא התרחש.

הסיפור הזה מעולם לא נתן לי מנוח. וכל פעם מצאתי את עצמי מוצף בזיכרונות מאותה תקופה כאילו אלה היו זיכרונותיי שלי. לפעמים שמתי את עצמי כאחד הנשרפים ונכנסתי לתוך הכבשן בעצמי והרגשתי על גופי את חומו של הכבשן, לפעמים רכבתי על סוס (תמיד לבן) והגעתי בדהרה אל אופראן והצלתי את חמישים האנשים. או שתרתי בשדות לחפש אחרי האם ובנה התינוק.

וכשלא שקעתי בהזיות שאלתי את עצמי: איך? איך הגיעו לידי כך? מה קרה קודם? איך השתלשלו העינינים עד לשריפתם של חמישים האנשים? מה קרה לפני כניסתם אל המוקד? כמה זמן עד שנכנסו? במשך כמה זמן נשרפו? מה עשה הבאשה כל אותה עת? עמד והסתכל איך אנשים נשרפים לנגד עיניו? מה עשו שאר יושבי העיר? היהודים? מה היה עם הילדים והנשים? איך הגיבו בעת שאבותיהם או בעליהן נשרפים באש? ומה עם הערבים? הסתכלו בשוויון נפש? רקדו משמחה? הסתתרו כדי לא לראות ולא להיות מעורבים?

מעל לכל הטרידה אותי השאלה: איך בן אדם שיש לו לב ורגשות יכול לצוות להרוג אדם אחד, שניים, חמישים? כל הזמן עמדה לפניי האנאלוגיה של אברהם בסדום. לא היה מי שיצעד קדימה ויגיד לבאשה "אולי יש חמישים צדיקים בסדום?" שאלות אלו הטרידו אותי עוד יותר אחרי שביקרתי פעמיים במחנות